זה היה הטיול הגדול אחרי הצבא, מוכנה לכבוש את העולם, לאחר 3 שנות שירות בצה"ל מאוד מאתגרות. נושאת עליי תיק גב גדול וכבד משקל יצאתי לדרך עם הרבה חששות אבל סקרנות מאוד גדולה לראות מה העולם שלנו מציע לי.
בהתחלה תכננתי לצאת לטיול של 9 חודשים: 3 חודשים בניו-זילנד, 5 חודשים באוסטרליה ועוד חודש פינוק בתאילנד. יצאתי לטיול עם חברה טובה שפגשתי בעבודה "המועדפת" באילת. תכננו לטייל יחד כל הטיול, אך ידענו שגם אם נרצה להיפרד ולטייל לבד זה יהיה בסדר.
הטיול בניו-זילנד היה מדהים עם נופים עוצרי נשימה שמשתנים מרגע לרגע. לאחר ניו- זילנד הגענו לאוסטרליה כמתוכנן רצינו לעבוד כמו כולם בעגלות ולהרוויח מלא כסף$$ כדי להמשיך לטייל בכיף.
הרי ניו-זילנד ואוסטרליה הן לא ארצות זולות במיוחד וכל דולר מתבזבז מאוד מהר. באופן הזוי , נפגשנו עם חבר שלמד איתי באותו ביה"ס והוא חיבר אותנו לכרישים שילמדו אותנו למכור הכי טוב ולמלא את הכיסים.
עבדנו תקופה של חודש והמשכנו הלאה בטיול. אך, הפעם החלטתי לאזור אומץ ולחשב מסלול מחדש, הפעם לכיוון הודו.
"הודו?! , מה קשור הודו? , מה איבדת שם? "
"הודו? וואלה? גם אנחנו מתכננים להיות שם "
הודו? יש שם מחלות! תיזהרי!! "
"הודו ...אוםםם ...שאנטי ... בום בולנט" .. בום נחתתי בהודו , לגמרי לבד. הריח... אחח איזה ריח שיש רק בהודו, סמיך כזה מעורבב בכל מיני שאי אפשר להסביר.
"נמסטה מאדאם , וולקם טו אינדיה" , "נמסטה מיס , קום וויט מי , קום וויט מי, 1000 רופי , 800 רופי , אוקיי אוקיי לאסט פרייז 500 , אוקיי 450 , אוקיי טיקה אצ'ה 300 רופי"
ווד יו לייק צ'אי? " , מממ איזה צ'אי טעים , הכי טעים שיש! רותח מתוק וטעים.
בגדול הודו חוויה בלתי נשכחת. אי אפשר לתאר במילים ועדיף פשוט לקחת תרמיל ולצאת לטייל. יש כ"כ הרבה מקומות, נופים, אנשים, אוכל והכל כ"כ עוצמתי אמיתי וטוב. הטיול הראשון להודו היה 3 חודשים. לא הספקתי להגיע לקוצ'ין כיוון שאמרו שעדיף לא להגיע במונוסונים ולצאת בעונה יותר מתאימה.
חזרתי לארץ, חסכתי עוד קצת כסף לטיול השני שלי בהודו. כשהפעם המטרה להגיע אל קוצ'ין ולקנח בנפאל. רק בפעם הזאת כבר חיכה לי חבר טוב מאמריקה שטייל איתי יחד כמעט בכל הטיול הראשון בהודו.
נחתנו בדלהי וירדנו דרומה לכיוון מדינת קראלה , כשבדרך עברנו בחופים של גואה, בהאמפי – עיר הסלעים האדומות שמזכירה את פטרה ואת סדרת הילדים המצוירת "הפלינסטונס" ובעוד מלא מקומות יפים ומעניינים.
אל קוצ'ין הגענו יום לפני יום כיפור. איזה מקום יפה!! ישר הגענו לחוף לראות את סירות הדייגים והרשתות שפרושות על החוף , מחכות ללכוד את האוצר הבא. מלא מסעדות שוקקות תיירים ומקומיים , בתי קפה ועוד.
אפילו לקחנו שיט ב – HOUSE BOAT , ושטנו בנהר יפייפה ובמעברים צרים ... ובערב יום כיפור , החלטנו לבקר בבית הכנסת היהודי שנשמר לאורך השנים ע"י היהודים הקוצ'ינים האחרונים שעוד נשארו שם. גם ביקרנו אצל סבתא יהודיה קו'צינית שהחליטה לא לעלות לארץ ולהישאר לשמור על הרכוש ועדיין מנהלת עסק קטן של בגדים ובדים שהיא תופרת ומוכרת. והכניסה אותנו לביתה.
אל הכפר הקטן שבו אמא גדלה "פארור" – לא יצא לי להגיע ונשארה בי תחושת החמצה גדולה! אך יש בי תקווה כי עוד אצליח לעשות מסע שורשים שני ולראות ולחוות את המקום שבו אמא גדלה.
דבר אחד ששמתי לב אליו בקוצ'ין שהאנשים שם באמת יותר מפותחים ומתקדמים משאר האזורים, כפי שתמיד אמרו לי בבית וחשבתי שזאת סתם המצאה כדי להרגיש יותר טוב .
הודו בכלל וקוצ'ין בפרט זאת חוויה ממציאות אחרת, הרבה פעמים נשאר בי טעם של עוד וגעגוע אל הכאוס וחוסר היכולת להבין איך הכל מתחבר אחד לשני גם אם לפעמים הכל כ"כ שונה וקיצוני.
