חפש

נגיעה קוצ'ינית בישראל

 

בס"ד

מנהגי אבלות בק"ק קוצ'ין- הודו

מודגש כי אלו מנהגי האבלות הייחודיים בק"ק קוצ'ין- הודו , וכמובן שיש לנהוג בשאר דיני האבלות הידועים כשאר קהילות ישראל

           א.         "קריאת שמע" – הבן הגדול מקרא את קריאת שמע, מניח יד על עיני המנוח/ה כולל הפסוק" ברוך שם "

           ב.        לאחר הקראת שמע ישראל –מבצעים קריעה – לפי הסדר הבא מהבן הגדול בסדר יורד, לאחר מכן האחים , וכך גם הבנות. נהגו שאבלים לובשים חולצות לבנות ,בה היו עושים קריעה .(בחו"ל הגברים לבשו "קמיסה" חולצה לבנה ארוכה), הגברים חבשו כיפה לבנה, בכל שנת האבלות הנשים בגדים משחור ולבן יחד (לא הכל שחור- כולל כסוי ראש (. בשמחת תורה הנשים לבשו בגדי לבן בלבד , הנכדים כיפת שחור ולבן במשך 90 יום .כלות נהגו אבלות על פטירת אב/אם הבעל .

           ג.         הליכה לבית העלמין –אין אומרים מזמורי תהילים כל שהם , הליכה חרישית .

           ד.         נשיאת המיטה – בהודו נשאו את מיטת המת על הכתף ,כשיוצאים מהבית מוציאים מכיוון רגלי הנפטר , בנשיאת המיטה לקבר מכיוון ראש הנפטר

           ה.         בהודו -נשים  לא השתתפו בהלוויה בחלק של הולכת המיטה לבית העלמין ,ולא בקבורה.

            ו.          לאחר הטהרה מניחים את הנפטר/ה ע"ג מעמד , האבלים יוצקים/מתיזים בושם על הנפטר מהראש לכיוון הרגלים ,וכן כל בני המשפחה , וכל שאר המלווים עפ"י רצונם. בסיום הבן הגדול מתחיל לפרוש פרוכת על הנפטר הקהל מסייע בידו ,הפרוכת נשארת בבית האבלים עד אזכרת השלושים ,ומוחזרת לבית הכנסת לאחר אזכרת השלושים. (בד"כ השתמשו בפרוכת שנדבה משפחת המנוח(.

            ז.         קינות – לגבר שבעה , לאישה שש. אם הקבורה ביום שאין אומרים תחנון קינה אחת "יה שמע אביוניך" ,ויש שאומרים שלוש .

           ח.         סדר פתיחת הקינות :

1.       קינה ראשונה – הבן הגדול

2.      קינה שנייה- זקן הקהילה. (או הזקן מבאי הלוויה(

3.      קינות שלישית, רביעית, חמישית ושישית – לגבר –בני משפחה ,גיסים וקרובי משפחה של המנוח, ועל זה הדרך קינות שלישית רביעית וחמישית לאישה

4.       קינה שביעית לגבר שישית לאישה – החתן הגדול של המנוח/ה

5.      הקפות רק לגבר –שבעה הקפות. (ביום שאין אומרים תחנון אין עושים הקפות ,ולא בלילה )

6.      בעת ההקפות לכל הקפה יש תפילה קצרה (ראה תפילת החודש וספר סדר אבלים)  אחר מכן הפסוק "ויהי נועם.." מזמור "יושב בסתר עליון " , עד הפסוק "ונגע לא יקרב באהלך " ואת הפסוק כי מלאכיו... עפ"י הסדר הבא בהקפה הראשונה עד כי בהקפה שנייה כי מלאכיו שלישית כי מלאכיו יצוה עד הקפה שביעית שבו אומרים את כל הפסוק בשלמותו כי מלאכיו ...לשמרך בכל דרכיך . (ביאור להנהגה זו ראה ביאור בנפרד (

7.      עם סיום הקבורה האבלים עוטים על ראשיהם בד לבן – שכן אבל חייב בעיטוף הראש להקפיד שהבד יהיה קטן משיעור ציצית ,ניתן גם לעגל את פינות הבד.

           ט.         ט. לאחר הקבורה והאשכבה בבית החיים קדיש נאמר ע"י הבן הגדול בלבד ,מחוץ לבית הקברות.

            י.          ביציאה מבית החיים , קהל המלווים תולשים עשב, וזורקים לאחור בשתי הידיים ואומרים הפסוק " ויציצו מעיר כעשב..".

          יא.        עורכים ברכת אבלים בארץ נהגו על מים מתוקים )מים עם סוכר( –בבית המנוח מיד לאחר החזרה מבית החיים .

          יב.        מתפללים מנחה .(האבל אינו עובר לפני התיבה בכל שבעת ימי האבל) ,לאחריה מוגשת סעודת ההבראה .

          יג.        במידה והלוויה מסתיימת בשעת הדמדומים , ורוצים להספיק שייחשב היום ממניין השבעה, יש לשקול לערוך תפילת מנחה בבית החיים כמובן בריחוק מהקברים , היום מצוי שיש מבואות לקבלת פני המלווים ,מקום זה מכבד ומכובד לתפילה.

          יד.       מדליקים נר נשמה בבית האבלים , ולידו מניחים כוס מים , יש להחליף המים בכל יום בבוקר.

          טו.       טו. בכל יום בסיום תפילת שחרית וערבית אומרים צידוק הדין (אין אומרים תחנון), ולאחר מכן השכבה בסיומה הבן הגדול לבדו קדיש " דהוא עתיד" ללא " תתכלי חרבא" ומשלים ב"יהא שלמא .." .בעת אמירת האשכבה והקדיש אבלים עוטפים ראשיהם

         טז.       ככלל נהגו שרק הבן הגדול קדיש (בכל אחד עשר חודש) , אלא אם אינו נוכח במקום כמובן שאם אין בן לנפטר האח אומר קדיש.

           יז.        סעודות בבית האבל מושתתות אך ורק על ירקות ביצים וכו' ללא דגים ובשר ,כמובן להוציא שבת וסעודת פורים ,דגים ובשר היו מחוץ לתחום בשבעת ימי האבל ,לבית האבלים לא היה נכנס דגים ובשר ואפילו לטובת האחרים שאינם יושבים שבעה.

          יח.       חשוב לציין ,אבותינו הקפידו שאם חלילה הנפטר/ת היו ערירים , ואין מי שמחויב שבעה מדין קרובי המשפחה הראשונים , קרוב משפחה אחר הקרוב ביותר היה יושב שבעה ,כגון אישה אלמנה ערירית ללא ילדים –האחיין הגדול (בן אח אחות) היה יושב שבעה ,ואומר את הקדיש .

          יט.       סעודת ההבראה הראשונה – הייתה נערכת ע"י משפחת החתן הגדול , שאר סעודות לפי קרבת משפחה או חברי המשפחה, כהיום נהגו להשתתף בכסף לצורך הסעודות .

           כ.         בכל יום מימי השבעה קוראים את חמשת ספרי התהילים , ובערב לאחר תפילת ערבית לומדים משנה וזוהר בסיום אומרים " אנא השם " . משנה מתחילים בברכות , זוהר –פרשת "ויחי" , לימוד זה היום נמשך עד השלושים . ) בעבר נהגו בלימוד במשך על האחד עשר חודש( .

         כא.      באמירת "אנא השם " בשלושה ימים ראשונים לאחר קבורה אומרים מחיבוט הקבר , לאחר מכן מדלגים על תיבות אלו .

         כב.      במשך השבעה בימים א וה' ובמנחה בשבת קוראים הפרשה מתוך חומש .לפני הקריאה אומרים "עזרנו בשם השם ...."

          כג.       ערב שבת מתפללים בבית האבלים לפי הסדר : לכה דוד, מזמור שיר .. והשאר התפילה ללא ברכת השבע .(ללא המשנה "במה מדליקין ...(

         כד.       אין אומרים ברכת כוהנים בכל ימי השבעה .)בבית האבלים(, לא תחנון , לא למנצח.. יענך לא "תפילה לדוד " ולא "צדקתך " במנחה של שבת .

         כה.       בשבת האבלים הולכים לתפילת שחרית , ויוצאים לאחר ברכת כוהנים של תפילת מוסף ,כשטלית עליהם .

          כו.        בכל ימי השבעה בתחילת תפילת ערבית ,ולפני שיר של יום בשחרית אומרים מזמור מ"ט בתהילים ללא הפסוק הראשון ומתחילים בפסוק השני "שמעו זאת כל העמים..."

          כז.       כבשבת בסיום התפילה הציבור מגיע לבית האבלים ,יש שנהגו לומר " ברוך השם אשר נתן מנוחה " אשכבה ,ורבי חנינא ובסיום האבל אומר קדיש על ישראל , ויש שנהגו לומר רק רבי חנינא וקדיש.

         כח.       במידה ויום השביעי חל בשבת ,תחילה נוהגים לפי האמור בסעיף כ"ב וכ"ז , ולאחר מכן האבלים יושבים וזקן ה קהילה מוציא אותם מאבלות ומגלה ראשם מהטלית תוך אמירת הפסוק " לא יבוא שמשך.." וכן לנשים ע"י אחת הנשים , מודגש שהמוציא מהאבל לא יהיה קרוב משפחה ,גיס , בן דוד וכו' . ההוצאה מהאבל ביום השביעי ביום החול הינה על אותו אופן הנ"ל .

         כט.       אזכרת "השבעה" בהודו הייתה נערכת מצהרי יום השביעי עד ליל שמיני –הסעודה הגדולה , כלומר לאחר היציאה מהשבעה בגמר הסעודה , נשארים ללימוד נוסף ולאמירת תהילים ,וכמובן אומרים קדיש כנהוג . כהיום בארץ הרוב עושים בליל שביעי, לכן צריך להדגיש למרות שמגישים לציבור מאכלי הבשר ,חל איסור מוחלט על האבלים מאכילת מאכלי הבשר –עדיין הם התוך השבעה !!

           ל.         במשך השבתות של השלושים ,נאספים לאמירת תהילים , בשבת הראשונה , האבלים לא יקראו עם הציבור תהילים אלא רק יאמרו הקדיש .

         לא.       בסעודות השבת של השנה אין שרים זמירות שבת בשולחן שבת .

         לב.      חובת עליית לקבר ביום השבעה והשלושים – עולים גם אם חל בחנוכה , חודש ניסן ,אך לא בחול מועד , וגם באזכרת התשעים אסור לעלות לבית העלמין .אין אומרים משניות ומזמורי תהילים , אלא השכבה בלבד ליד ציון הקבר , וקדיש נאמר מחוץ לבית עלמין (בריחוק ארבע אמות מהקברים (

         לג.       בכל שבתות השנה כל שניתן ומתאפשר האבל קורא זמירות ,וגם קריאת ההפטרה תועיל .

         לד.       אבל עולה כחזן בימי החול , אך לא בראש חודש תפילת שחרית וערבית (מנחה –יכול) ולא בחול מועד , לא בחגים ולא בשבתות (מנחה של שבת ובמוצאי שבת –יכול(

         לה.       בהודו אבל לא היה אומר קדיש בשבתות ובחגים להוציא קדיש דקרבנות , בארץ ישראל נפרצה הנהגה זו , אך לפחות יש להקפיד על ההנהגה זו בחגים ובשבתות מיוחדות בהם החזן מנגן פיוט לפני עלינו לשבח ,ולכן החזן מגנן את הקדיש בלחן הפיוט וראש חודש בערבית לשמור על הנהגה זו .

          לו.        בסיום אזכרה שבעה, חודש ,תשעים אחד עשר חודש , וביום השנה , לאחר הסעודה, עורכים אשכבה עם מים מתוקים ,בסיומה מברך האבל "שהכול נהיה בדברו" שותה ונותן לשאר האבלים ולאחר מכן לשאר הקהל הנאסף .

          לז.       בימים אלו , מדליקים נר נשמה בבית הכנסת .

         לח.       נהגו גם ביום הכיפורים להדליק נר נשמה בבית הכנסת לעילוי נשמת קרוב המשפחה.(לכל הפחות לקרובים בדרגה ראשונה, הורים וכו').בכל שנה ושנה .

         לט.       שבת לפני אזכרה שלו שים , תשעים , אחד עשר האבלים קוראים זמירות ,פרשה והפטרה, וכן באזכרת השנה בכל שנה .

           מ.        באזכרת השנה הבנים והבנות צמים .

        מא.      במשך אחד החודש בשבת אומרים השכבה להוציא שבתות מיוחדות ,כגון שבת חתן או שבת שבחה –אבי הבן בכל מהלך חודש ניסן ,כשחל המועד בשבת ,ובשבת חול מועד .בשבת האחרונה שלפני אחד עשר חודש אומרים גם מי שבירך ,"מי שבירך ..למנוחת הנפש שנפטר..." . על זה האופן גם ביום אזכרה ,בה אומרים השכבה לאחר ובא לציון קודם אמירת קדיש תתקבל .

        מב.      אזכרת אחד עשר חודש תהיה אך ורק ביום שלישי , כאשר לפחות מלאו עשרה חודשים מלאים , ולא אחד עשר חודש מלאים אבל העדיפות והטוב ביותר כמה שיותר עד לסוף האחד עשר .

         מג.       בכל סיום אזכרה(הסעודה), זקן הקהילה אומר תהא נשמתו/ה צרורה בצרור החיים ,הציבור מצטרף .

         מד.      בשבת לאחר תפילת מנחה במ שך כל אחד עשר חודש ,האבלים עורכים סעודה שלישית שבסיומה קורים ר ש"י של פרשת השבוע, וכמובן אמירת קדיש על ישראל ..

        מה.      במשך כל אחד עשר החודש במוצאי שבת אין קוראים "ויתן לך האלוקים.."

          מו.       הקפות בסכות ובשמחת תורה- אין האבל מקיף התיבה .

         מז.       במשך שנת האבלות האבלים מחליפים מקומם, ויושבים בסוף בית הכנסת ,וחוזרים לאחר סיום השנה .

        מח.      אמירת הקדיש – מפסיקים לאחר אזכרת האחד עשר החודש ,ולא חוזרים לומר ,כמובן שבאזכרת השנה אומרים קדיש ברגיל בכל אזכרה , ולא משנה מתי נערכה אזכרת אחד עשר החודש .הקדיש ייאמר עד מנחה של יום האזכרה .

        מט.      בחודש ניסן במעמד קריאת פרשת הנשיאים , האבלים קוראים את יהי רצון לעילוי הנשמות ובסיום הלימוד ,אומרים קדיש על ישראל .

            נ.         בראש השנה ביום הראשון לאחר תפילת מנחה )ותשליך ( הקהל הולך לבית האבלים (בשנה הראשונה( לסיום קריאת התהילים –ולאמירת קדיש . )מגישים תקרובת קלה לקהל(

         נא.       עלייה לבית העלמין ביום השנה – לא נהגו בהודו לעלות לבית העלמין לאחר אחד עשר חודש. (העלייה האחרונה הינה באחד עשר חודש ( .

         נב.       בימים נוראים אבל אינו עולה כסומך )ימין ושמאל (

          נג.        הלוויה בחול מועד –אין עושים קריעה, בסיום הקבורה אומרים השכבה וקדיש יהא שלמא אין אומרים קדיש דהוא עתיד . במוצאי החג הולכים לבית העלמין מבצעים קריעה, השלמת הקבר ,אומרים קדיש "שהוא עתיד.." ,ולמעשה מתחילים בשבעה .

          נד.       ככלל אזכרות בשנה הראשונה נעשות עפ"י יום קבורה ,ובנוסף אזכרות השלושים, והתשעים נעשות עפ"י ספירה ,קרי יש לספור ממש .

         נה.       השתתפות בסעודות שמחה –אין אבל משתתף בסעודות שמחה מכל סוג שהוא. השתתפות בברית מילה ,נישואין –חתונה בארץ בעייתי מאוד הואיל והאירוע , הברית והחתונה והסעודה נערכים באותו מעמד ובאותו מקום, בהודו הייתה הפרדה מוחלטת בין האירוע הברית וכו' , לבין הסעודה , לאבל אסור להשתתף בסעודות שמחה .

           נו.        אבל בכל שנת האבל –נהגו שאינו מתארח .

          נז.        הייתה הנהגה בימים שעורכים ליל שימורים )אורקוצי'לי ( בבית הכנסת בליל הושענא רבא בליל שבועות ובליל שביעי של פסח )פחות היה מצוי- הבאת תקרובת ( שאבלים מביאים תקרובת קלה למשתתפי הלימוד .

         נח.       באזכרת השבעה ואחד העשר נהגו להישאר ללימוד ולאמירת קדיש גם אחר הסעודה, בשבעה לאחר חצות הלילה היו קוראים את כל ספר תהילים .

 

 

ביאור לעניין ההקפות לנפטר (גבר (

כאמור אנו לא נוהגים לומר את כל המזמור אלא עד הפסוק "..לא יקרב באהלך" , ובכל סיום של הקפה משלימים עוד תיבה מהפסוק כי מלאכיו..., המטרה היא לכיוון כי מלאכיו יצוה לך ר"ת

כ-מ- י-ל שם שמירה וגם בסופי תיבות י-ו-ה-ך רומז לשילוב של שני שמות קדושים שסיכון ערכם עולה ל 41 שזהו מספר החלקים הבהירים בתוך היצירה 41 חלקים מלאי אורות .

נ.ב שאר עדות ישראל נוהגים לומר את כל המזמור בשלמותו במעמד הולכת המיטה

 

יה"ר שננוחם בבניין ציון ואריאל , ויקוים הפסוק " הקיצו ורננו שוכני עפר ...."

Bookmark and Share
Back שלח לחבר הדפס