חפש

נגיעה קוצ'ינית ישראל

 
 
43 דקות
מאת: דורית נחמיה שקרצי
 
"גבירותיי ורבותיי ברוכים הבאים לטיסת UP לקפריסין, משך הטיסה 43 דקות"... כך הכריז הטייס. אחרי עיכוב של חצי שעה על הקרקע, שבה נעצמו עיניי ונרדמתי, המטוס סופסוף המריא. טסנו מעל לעננים בזמן השקיעה. הצבעים היו מרהיבים וכמו סודרו בידיי צייר בשכבות של אפור, לבן וכתום.
צילמתי בשביל שירה שלי, בתי, כי בטיסה הראשונה שלה בחיים היה אובך ולא ראו טוב את העננים. רק המראנו, טסנו קצת באוויר והטייס הודיע "בעוד דקות אחדות נתחיל להתכונן לנחיתה". "כבר"?, שאלתי, כמו יתר הנוסעים בטיסה. זה היה כל כך קצר. מרחוק בצבצו אורות, בלשונות של אדמה, שהגיחו מהאי קפריסין.
יש לי קשר למקום הזה. קשר משפחתי. היסטורי.
לאחר שהוקמה מדינת ישראל, כמעט כל קהילת קוצ'ין שבהודו, התארגנה לקראת עלייה ארצה, הם עזבו את האזור בו גרו במדינת קרלה בדרום המדינה - כמעט בשפיץ של היבשת, ועברו לתקופת ביניים לבומביי, וכשהתאפשר עלו על מטוסים והגיעו ארצה. הקהילה מנתה 3,000 איש.
סבתא רבא שלי מצד אבא, רחל היה שמה, הרגישה לא טוב במטוס, היתה לה שחפת. ולכן עצרו בקפריסין בדרך לארץ, והיא ובנה, סבא שלי שנקרא נחמיה נחמיה, ירדו מהמטוס. היא נפטרה בדרך לבית החולים ונקברה על אדמת קפריסין, בבית הקברות היהודי, שנמצא היום בצד הטורקי. סבא שלי נשאר להתאבל עליה במשך השבעה, בחנות של סוחר יהודי, ולאחר ימי האבל הגיע לארץ. 
הוא לא השלים עם אבדן אמו, והיה שרוי בצער ועצב במשך שנה שלמה. ולאחר שנה בלבד בארץ הקודש לבו לא עמד בכאב והוא נפטר. לא הכרתי אותו. אבל הסיפור הזה עובר אצלנו במשפחה ומושרש חזק בתודעה. ובכל פעם שמישהו מזכיר את קפריסין, אפילו אם זה בהקשרים לא קוצ'יניים כמו אירוויזיון או כדורגל, יש מי שיגיד "אתה יודע שסבתא של אבא קבורה בקפריסין?, היא לא הספיקה להגיע לארץ".
כשהתכוננתי לנסיעה לסדנת הכתיבה בקפריסין, שאלתי את אמא שלי עוד פעם על הסיפור. חשבתי אולי להגיע למקום הקבר ולהדליק נר לזכרה. אבל הסתבר שדניאל, אחי, ניסה לעשות זאת כבר לפני המון שנים ושאי אפשר לזהות בוודאות את המצבה שעליה כתוב: רחל.
וכשהתבוננתי באורות המתקרבים ממרומי המטוס, הרגשתי לפתע צער וכאב. הרי רחל היא כמו משה רבנו, חלמה, כמו כל קהילת קוצ'ין על ציון, על ירושלים, על ארץ הקודש. הגיעה כל כך קרוב, ולא זכתה להיכנס לארץ המובטחת. גם עליה אפשר לומר שמקום קבורתה אינו נודע. אין לי מושג מה היו נתיבי הטיסה בשנות החמישים, אבל אולי גם היא כמו משה רבנו זכתה לפחות להציץ על הארץ מלמעלה, לפני שהשיבה נשמתה לבורא.
אני לא יודעת אם בדומה למשה, היא זכתה לברך את בניה רגע לפני מותה.
אני לא יודעת אם כמוהו היא נענשה על חטא שחטאה.
אני יכולה רק לדמיין אותה, קוצ'ינית מבוגרת, בלבוש מסורתי צבעוני עם מטפחת לראשה, משקיפה על ארץ ישראל מלמעלה ומחייכת. מרגישה שהיא הגיעה הביתה, שהיא חלק משיבת ציון. אני חושבת עליה כאשר אני קוראת את הפסוק אותו אמר ה' למשה מיד לאחר שעלה על הר נבו וראה את כל הארץ : 
זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר
לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה, הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. (דברים ל"ד)
והנה, עשרות שנים אחר כך, אני, הנינה שלה, מגיעה אל אותו אי בו היא נקברה, לסדנת כתיבה של שבוע במלון ספא מפנק, ומגלה ש-43 דקות בלבד הפרידו בינה לבין החלום. 43 דקות, זה כל כך קרוב, למה לא התאמצו בשבילה?
ולצד הצער שבי, אני מוצאת נחמה. משפחת נחמיה עברה תלאות ואתגרים לאחר הקליטה בארץ. כולם עבדו קשה ולא התמרמרו. אמנם סבא נחמיה נפטר במהרה, אבל אשתו, סבתא אסתר – "אומה" ז"ל, זכתה לגדל נכדים ונינים. היום ה"שבט" שלי מונה 28 איש. 6 אחים ואחיות אנחנו, מפוזרים מקרית שמונה בצפון ועד ישובי עוטף עזה בדרום. משכילים, עובדים, אנשי משפחה. יש לנו משפחה מאוחדת ומלוכדת. מן הקושי שידעו אבותינו מצאנו את הדרך לצמוח. 28 זה כח. ויש לנו המון כח.
אז סבתא רבא רחל היקרה, חוט של זהב נמשך מכור מחצבתך אשר בקוצ'ין, דרך מקום קבורתך באי קפריסין ועד לארץ המובטחת. אם ממקום נשמתך את רואה מדי פעם את ארץ ישראל, את בוודאי מחייכת, חיוך קוצ'יני צנוע וביישני, ובלבך את שמחה, כי אכן, הארץ ניתנה לזרעך.

*הסיפור אמיתי. הוא נוצר והוקרא בקפריסין, בסדנת כתיבה בחנוכה בשנה שעברה 9/12/15, ועובד מחדש לכבוד התחרות.